פסק-דין בתיק ע"פ 6968/09

השופט א' שהם:

1.        לפנינו ערעור על הכרעת דין מיום 24.5.2009, וגזר דין מיום 12.7.2009, של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ת' שרון נתנאל), לפיהם הורשע המערער בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין), ונגזרו עליו 18 שנות מאסר, מתוכן 15 שנות מאסר בפועל והיתרה מותנית לשלוש שנים מתום המאסר. בנוסף, חוייב המערער בתשלום פיצויים להוריו של המנוח בסך של 150,000 ש"ח.

עובדות כתב האישום

2.        בכתב האישום נטען כי, ביום 7.10.2001, בשעות הצהרים, על רקע נהיגה בכביש, התפתח ויכוח בין מאמון אחמד קבהא (להלן:המנוח) לבין עמאד יונס, אחיו של המערער (להלן: עמאד), במהלכו העליב עמאד את המנוח, בכך שגידף את אחותו. בהמשך לכך, רדפו המנוח ושלושה מחבריו, בן דודו מחמד סעיד בדראן (להלן: בדראן), כמאל מוצטפא קבהא (להלן: כמאל) ומאלק קבהא (להלן: מאלק) אחרי עמאד, עד לחצר ביתו של בדראן מוצטפא יונס, המכונה חמאדה (להלן: חמאדה). בחצר ביתו של חמאדה שהה המערער, יחד עם חמאדה, אנס נסים יונס (להלן:אנס) ומוחמד עבדאלטיף יונס (להלן: מוחמד). במקום התפתח אירוע (להלן: האירוע בחצר), אשר לאחריו עזבו המנוח וחבריו את המקום, ברכב מסוג פיאט אונו שחור (להלן: הפיאט). לאחר אותו אירוע, דרש המערער מחמאדה ליתן לו סכין ואיים שהוא "יראה להם". בתחילה, סירב חמאדה לתת למערער סכין, וניסה להרגיע אותו, ואולם לאחר מכן נכנסו שניהם למטבח הבית, ושם מסר חמאדה סכין מטבח למערער. סמוך לאחר מכן, נכנס המערער ביחד עם עמאד לרכבו מסוג סיטרואן (להלן: הסיטרואן). בהמשך, נפגשו שני כלי הרכב בצומת היציאה מערערה, שם עצר הסיטרואן ברמזור אדום והפיאט עצר אחריו. המערער והמנוח יצאו מכלי הרכב והחלו להתקוטט, ובשלב זה דקר המערער את המנוח דקירה אחת בצווארו (להלן: האירוע בצומת). המנוח התמוטט והובהל לבית החולים, שם נקבע מותו, כתוצאה מדימומים פנימיים מעורק וריד תת-בריחי ימני וכן מהריאה הימנית, כל זאת, בעקבות פצע הדקירה בצוואר מימין.

גרסת המערער

3.          המערער חלק על כך כי הוא דרש סכין מחמאדה, ולטענתו, הסכין היתה אצלו ברכב, ללא קשר לאירוע. לגרסת המערער, במהלך האירוע בצומת, הותקפו הוא ואחיו על-ידי המנוח וחבריו, בעודם יושבים ברכב, כאשר חלק מחברי המנוח אוחז מקלות בידיהם. לפיכך, כך לטענת המערער, הוא יצא מהרכב כשהוא אוחז בסכין במטרה להרתיע את התוקפים, אשר תקפו את אחיו. ואולם, מיד עם יציאתו מהרכב, אחד מהתוקפים חנק אותו מאחור ועל מנת להתגונן עשה המערער תנועות בידיו, אשר במהלכן נדקר המנוח, וזאת, באופן מקרי וללא כל כוונה מצדו. המערער טען להגנה עצמית, שכן לדבריו, הוא עשה שימוש בסכין אך ורק כדי להדוף התקפה בלתי חוקית, אותה ביצעו המנוח וחבריו, עליו ועל אחיו, ועל מנת למנוע את הסכנה שנשקפה להם. עוד הוסיף וטען בא-כוח המערער, כי בחקירת המשטרה נמצאו מחדלים רבים, אשר יש בהם, כדי ליצור ספק סביר באשמת המערער, כפי שיפורטו להלן: המשטרה בדקה באיחור את מצלמות האבטחה בחנות חומרי הבנין, אשר יכלו לתעד את הרדיפה אחר המערער; המשטרה ננעלה על כיוון חקירה אחד, למרות שהיתה בידיה גרסתו של בדראן, לפיה המערער נרדף בצומת ולא הוא שיזם את התגרה; המשטרה לא חיפשה אחר מקל בתא המטען של הפיאט, למרות שעל-פי גרסתו של בדראן, היה בתא המטען מקל, המשמש להחזקת מכסה תא המטען; המשטרה לא ערכה מסדר זיהוי על מנת שהמערער יוכל לזהות מי מחבריו של המנוח תקף אותו ואת אחיו עובר לדקירה; המשטרה לא ערכה מסדר זיהוי על מנת שהמתנדב מחמד יונס תאופיק (להלן: תאופיק) יוכל לזהות את הרודפים, אשר החזיקו בידיהם מקלות.

הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי

4.          בית משפט קמא בחן את מכלול הראיות והעדויות, לגבי האירוע בחצר, והגיע למסקנה, כי אמנם היה בידי המנוח או בידי מי מחבריו מקל, והתפתח במקום עימות, אך עם זאת לא היתה אלימות של ממש ולא נעשה שימוש במקלות או באבנים. כמו כן, נקבע, כי הגם שהאירוע כמעט שגלש לקטטה ממש, הרי המערער ואחרים הפרידו בין המעורבים, והמערער עצמו אף ניסה להרגיע את הרוחות. ואולם, טרם שעזבו המנוח, וחבריו את החצר, אחד מחברי המנוח, בדראן, דחף את המערער בפניו, והחברים אף הטיחו עלבונות וגידופים במערער ובאחיו. בעקבות כך, בערה חמתו של המערער, והוא עזב את החצר, בחמת זעם, ובמטרה "להראות להם".

5.        אשר לנושא הסכין שהיתה ברשותו של המערער, דחה בית משפט קמא את גרסתו, לפיה הסכין נמצאה אצלו ברכב, וקבע, כי הסכין נלקחה מביתו של חמאדה, וזאת, בהתבסס על הודעותיהם של אנס וחמאדה במשטרה.

           בהודעתו במשטרה (ת/38) סיפר אנס, כי שמע את המערער דורש מחמאדה ליתן לו סכין. בעדותו בבית המשפט חזר בו אנס מגרסתו זו וטען, כי במסגרת החקירה במשטרה שיקר, בעקבות לחץ רב שהופעל עליו, אשר גרם לו למסור גרסה שקרית, לפיה המערער דרש סכין מחמאדה. בית משפט קמא דחה את טענותיו של אנס לעניין הודעתו במשטרה, והעדיפה על פני עדותו בבית המשפט משני טעמים. הטעם הראשון, עניינו בכך שהודעתו של אנס במשטרה ברורה ושוטפת, ודבריו נאמרו ברצף. לעומת זאת, בבית המשפט היו תשובותיו לשאלות התובעת, באשר לגרסתו במשטרה, מבולבלות, סותרות זו את זו, ובלתי אמינות. הטעם השני, נעוץ בעדותו של החוקר, עאטף חאג', אשר נמצאה אמינה על בית משפט קמא, מפיו התברר, כי לא הופעל על אנס כל לחץ בחקירה, והוא סיפר את הדברים מיוזמתו.

6.        חמאדה מסר שלוש הודעות במשטרה. בהודעתו הראשונה (ת/43) שלל חמאדה כי מסר למערער את הסכין. בהודעתו השנייה, באותו יום (ת/44), אישר חמאדה, כי מסר למערער את הסכין, ובהודעתו השלישית (ת/45), וכך גם בעדותו בבית המשפט, חזר בו חמאדה מהדברים שנאמרו על-ידו בהודעה השנייה, וטען, כי אלה נאמרו בשל שימוש בכלב משטרתי, ובשל הפעלת לחץ, שכלל מכות, ואיומים שהופנו אליו בעת גביית ההודעה הראשונה, בתחנת עירון. בא כוחו של חמאדה טען בנוסף, כי מאחר שההודעה השנייה (ת/44) לא תועדה בוידיאו או באודיו, נשמט הבסיס מאמינותה.

           בית משפט קמא קבע, לעניין זה, כי התוצאה של העדר תיעוד, איננה פסילה אוטומטית של ההודעה או איון משקלה, וכי יש עדיין לבחון את אמינותה. לאחר שבית משפט קמא נדרש בפרוטרוט לשאלת אמינות ההודעה, על-פי שני מבחנים: מבחן פנימי (סימני האמת המתגלים בהודעה), ומבחן חיצוני (היותה של ההודעה נתמכת בתוספת ראייתית), הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי ההודעה אמינה, וניתן לסמוך על תוכנה. זאת, בהתבסס, בין היתר, על עדויות החוקרים אשר גבו את הודעותיו של חמאדה (אריה שצברג, ועאטף חאג'), אשר הכחישו, בעדותם בבית המשפט, את טענותיו של חמאדה בדבר לחץ כלשהו, ועדויות אלה נמצאו מהימנות על בית משפט קמא. בנוסף, התבסס בית משפט קמא על תיאור הסכין, כפי שנמסר על-ידי חמאדה בהודעתו השנייה, אשר זהה למראה הסכין בו בוצעה הדקירה; ועל הכזב שבגרסת המערער, לפיה הסכין היתה ברכב ולא נלקחה מביתו של חמאדה. לפיכך, קבע בית משפט קמא, על יסוד הראיות שהוצגו לפניו, כי הסכין נלקחה על-ידי המערער מביתו של חמאדה.

7.        כמו כן, קבע בית משפט קמא, כי המפגש של המנוח וחבריו עם רכב הסיטרואן, בו נסעו המערער ואחיו היה מקרי, ורק משהבחין ברכב החליט המנוח לשוב ולהתעמת עם המערער, וזאת בניגוד למערער עצמו, אשר תכנן לרדוף אחרי המנוח וחבריו, כשסכין בידו.

           אשר לעצם נסיבות המפגש בצומת, קבע בית משפט קמא, כי:

"יש מקום לומר, כבר כעת, כי לא היה במעשי המנוח או מי מחבריו בצומת, כדי להוות סכנה ממשית כלשהי לנאשם או לעמאד. מהראיות שהובאו עולה, כי, בניגוד לטענת הנאשם ועמאד, בידי המנוח וחבריו לא היו כלי תקיפה כלשהם וכי לולא היה הנאשם יוצא מהרכב כשסכין בידו, היה העניין מסתיים, כפי שהסתיים בחצר, דהיינו - בחילופי דברים ולכל היותר בקטטה בידיים. ניתן לקבוע מעל לכל ספק סביר, כי בשום שלב לא היו הנאשם או עמאד בסכנה שהצדיקה שימוש כלשהו בסכין".

8.          בהתייחסו להשתלשלות העניינים בצומת, דחה בית משפט קמא את גרסתו של המערער, לפיה נדקר המנוח על-ידו באקראי, בעת שהוא ניסה להשתחרר מחניקה, וקבע כי מדובר בגרסה בלתי אמינה, רחוקה מלהיות עקבית, ומלאה בסתירות מהותיות. בית משפט קמא התבסס על הראיות שהובאו לפניו, ובעיקר התרשם מהודעותיו (ת/40 ו-ת/41) של עד ניטראלי בשם אמין אבו שחאדה (להלן: אמין), בעל מאפיה בערערה, אשר עצר את רכבו ברמזור וצפה באירוע, בעודו יושב ברכבו. עפ"י הודעותיו של אמין במשטרה, המערער יצא מהרכב כשסכין בידו; בזמן שהמערער ניגש ודקר את המנוח, איש מהמעורבים בקטטה לא חנק את המערער; בידי איש מהנוכחים באירוע בצומת לא היו מקלות או אבנים; המערער הרים את היד שאחזה בסכין בתנועת שחיטה ודקר את המנוח בגרונו. על אף שבעדותו בבית המשפט חזר בו אמין ממרבית דבריו בהודעותיו במשטרה, העדיף בית משפט קמא את הודעותיו של אמין על פני עדותו בבית המשפט, וקבע, כי הן המשקפות את אשר ראה בעת האירוע. בית משפט קמא ביסס את מסקנתו על האופן העקבי והקוהרנטי בו נמסרו הפרטים בהודעותיו של אמין במשטרה, ועל כך שהפרטים שמסר במשטרה מתיישבים היטב עם יתר הראיות שהובאו בפניו.

           בית משפט קמא סיכם, בהכרעת דינו, את ממצאיו לעניין האירוע בצומת, במלים אלו:

"ממצאיי מהראיות, שהובאו בפניי הם שהמנוח ולפחות שניים מחבריו (כמאל ומאלק) ירדו מהפיאט ונגשו לצד עמאד, שם סטר המנוח לעמאד, אשר יצא, לאחר מכן מהסיטרואן ולכל היותר היתה הנפת ידיים, של אלה מול אלה. מעבר לכך לא היתה אלימות ולא היו כלי תקיפה בידי מי מהחבורה, למעט הסכין שבידי הנאשם.

איש לא חנק את הנאשם, אלא הנאשם יצא מהרכב, הלך לכיוון המנוח, הניף ידו, האוחזת בסכין כלפי מעלה ודקר את המנוח, במכוון, דקירה אחת בצווארו".